פסק-דין בתיק ת"א 36512-11-11

רקע

1.       עניינה של התובענה שלפניי הוא בבקשתה של המבקשת להכיר בפסק חוץ שניתן בבית משפט בגרמניה, בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן: " החוק"). הרקע לבקשה זו, על פי האמור בה, יובא להלן.

2.       גב' ז.ב. הינה אישה כבת 81, ערירית, ישראלית במקור, אשר מזה שנים רבות חיה בגרמניה (להלן: " החסויה"). עקב מצבה הבריאותי, החליט בית משפט בגרמניה, ביום 26.3.04, למנות את המבקשת, שהינה אזרחית גרמניה, כאפוטרופא על החסויה, אשר מתגוררת כיום בבית אבות בעיר וירצבורג שבגרמניה (להלן: " החלטה א'").

3.       מושא הבקשה שלפניי הוא כספים המצויים בחשבון בנק של החסויה המתנהל בסניף של המשיב בחיפה (להלן: " החשבון"). בשנת 2006 נתנה המבקשת ייפוי כוח לפעול בחשבון זה לרב יעקב אברט, שהוא רב הקהילה היהודית בוירצבורג (מקום שהותה של החסויה). על יסוד ייפוי כוח זה, הסכים המשיב להעביר כספים מחשבון החסויה בישראל, לחשבונה בגרמניה. כספים אלה, כך נטען בבקשה, שימשו למימון צרכיה של החסויה בגרמניה.

4.       ואולם, במועד מסויים הודיע המשיב לב"כ המבקשת כי הוא מסרב לבצע העברות דומות נוספות מחשבונה של החסויה בישראל לחשבונה גרמניה. על רקע זה, כך נראה, פנתה המבקשת לבית המשפט בגרמניה, וביום 23.12.10 ניתן לבקשתה צו המתיר לה לבצע כל פעולה שהיא בחשבון, לרבות העברת כספים מהחשבון (בישראל) לחשבון בגרמניה (להלן: " החלטה ב'").

5.       בעקבות החלטה ב', פנתה המבקשת אל המשיב בבקשה לחדש את העברת הכספים במתכונת שתוארה לעיל, אך המשיב סירב לעשות כן, בטוענו, כי על מנת שיהיה להחלטתו של בית המשפט בגרמניה תוקף מחייב כלפיו, על המבקשת לנקוט בהליך של הכרה בפסק חוץ על פי הוראות החוק.

על רקע זה הוגשה הבקשה שלפניי.

6.       במסגרת הבקשה עותרת המבקשת להכיר בהחלטה ב', בהתאם להוראות ס' 11(א) לחוק. לטענת המבקשת, החלטה ב' עונה על כל התנאים הנדרשים בחוק לצורך הכרה בה.

7.       המשיב הגיש כתב הגנה בגדרו טען, כי הוא אינו צד בעניין, ואולם הוא העלה שורה של נימוקים במסגרתם טען, בין היתר, כי המשיב הנכון הוא האפוטרופוס הכללי; כי ספק אם ההליך הנכון הוא הליך של הכרה בפסק חוץ; וכי הסמכות העניינית לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית משפט זה.

8.       המבקשת הגיבה לטענות המשיב וטענה, כי אין היא מבקשת לאכוף או להכיר בהחלטה א', שבמסגרתה היא מונתה כאפוטרופא לחסויה, אלא הבקשה שבענייננו מתייחסת להחלטה ב' בלבד, שעניינה, כאמור, במתן היתר להעברת כספי החסויה מישראל לגרמניה.

9.       בהחלטתי מיום 18.1.12 נתבקש האפוטרופוס הכללי להודיע האם הוא מעוניין להצטרף להליך.

10.   בתגובה שהוגשה מטעם האפוטרופוס הכללי נטען, כי בית משפט זה איננו הערכאה המתאימה לדון בבקשה, וכי גם ההליך שננקט, איננו ההליך הנכון. על פי הטענה, ס' 11(א) לחוק קובע, כי תנאי להכרה בפסק חוץ הוא, בין היתר, קיומו של הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינת החוץ. הסכם כזה אכן קיים בין ישראל וגרמניה (להלן: " האמנה") והוא מצוי בתקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), התשמ"א-1981. ואולם, כך נטען, באמנה נקבע, כי הוראותיה לא יחולו בעניינים שונים, ביניהם "החלטות שנושאן הוא המצב האישי או הכשרות המשפטית של בני אדם". במצב דברים זה טען האפוטרופוס הכללי, כי המבקשת איננה יכולה לבקש להכיר בהחלטות הנ"ל שניתנו בבית המשפט בגרמניה באמצעות "הכרה ישירה" - מכוח סעיף 11(א) לחוק - אלא עליה לפנות למסלול "הכרה עקיפה" - על פי סעיף 11(ב) לחוק (על שני מסלולים אלה יורחב להלן). עוד נטען, כי הערכאה המתאימה לעשות כן היא בית המשפט לענייני משפחה.

11.   המבקשת התייחסה לתגובת האפוטרופוס הכללי ושבה וטענה כי אין היא מבקשת הכרה בהחלטה א', שעניינה מינויה כאפוטרופא לחסויה, אלא בהחלטה ב', שהיא החלטה שנושאה הוא כספי ומצוי, לשיטתה, בסמכותו של בית משפט זה.

12.   לנוכח עמדות הצדדים, נקבע דיון בעל פה במעמד הצדדים. בדיון זה השמיעו בעיקר המבקשת והאפוטרופוס הכללי את עמדותיהם. ב"כ המבקשת שב וטען, כי אין הוא מבקש הכרה בהחלטה א' אלא בהחלטה ב' שעניינה היתר להעברת כספים, ומכאן שהסייג שנקבע באמנה אינו חל במקרה דנן. מנגד טענה ב"כ האפוטרופוס הכללי, כי כוחה של החלטה ב', במסגרתה הותר למבקשת להעביר כספים מחשבון החסויה לגרמניה, נובע מהחלטה א' שבה מונתה המבקשת כאפוטרופא של החסויה, ולא ניתן להתעלם מכך. הצעתה של ב"כ האפוטרופוס הכללי הייתה, כי המבקשת תגיש תביעה נגד הבנק ובמסגרת אותה תביעה תתבקש "הכרה עקיפה" בהחלטות שניתנו בגרמניה.

דיון והכרעה

13.   לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהונח לפניי, לרבות בחקיקה הרלבנטית ובפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה שדין התובענה להידחות. אבהיר את עמדתי להלן.

14.   החוק מונה שתי דרכים בהן ניתן "לקלוט" פסק זר וליתן לו נפקות בישראל. הדרך האחת היא באמצעות "אכיפה" של הפסק. לא נרחיב את הדיבור על דרך זו, שכן היא איננה רלבנטית לענייננו. נסתפק באמירה כי דרך זו רלבנטית כאשר מדובר על פסק זר המטיל חיוב אישי       (IN PERSONAM). הדרך השנייה, והיא הרלבנטית לענייננו, מצויה בסעיף 11 לחוק שכותרתו "הכרה בפסק חוץ". סעיף זה קובע כך:

"11. (א) בית-משפט או בית-דין בישראל יכיר בפסק-חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:

(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;